לחיות ללא חרטות
מאת: אדיל פלקהיוולה
תרגום לעברית: מאיה גרוס
במסגרת מחקר בינלאומי רואיינו אלפי אנשים, בני תרבויות שונות, דתות וזרמים שונים מקצועות וגילים שונים. לכל המרואיינים במחקר היה דבר משותף: הם שכבו על ערש דווי וידעו כי מותם קרב. המרואיינים נשאלו: “מה היית רוצה לעשות וטרם הספקת בחיים? מהן החרטות שלך?”
החוקרים ציפו למכלול תשובות ונדהמו לגלות עד כמה טעו. כמעט כל התשובות היו דומות: “הלוואי שהייתי אוהב יותר”. אחדים מהם אמרו: “הלוואי שהייתי אוהב את אשתי יותר”, או “הלוואי שהייתי אוהב את ילדיי יותר”; אחרים אמרו כי היו צריכים לאהוב יותר את עצמם, או את אלוהים. אבל בכל רצון או תשוקה זו או אחרת, התשובה הבסיסית לשאלה הקיומית הובילה ל”הלוואי שהייתי חי יותר מתוך הלב ופחות מתוך הראש” ישנם זמנים שבהם מאורעות החיים מובילים אותנו לשקול את הדברים מעומק הלב. בזמנים אלה כל החרטות והצער זהים.: לא אהבנו מספיק. אף אחד מהמרואיינים לא הצטער על כך שלא עשה “קפוטה אסאנה”, אף אחד לא הצטער על כך שלא הפך למנכ”ל. במילים אחרות, דברים שנראים חשובים בחיים הינם לגמרי חסרי ערך כאשר החיים עצמם עומדים על הפרק. משמעות אמיתית יש רק לאהבה.
האהבה היא לב היוגה, שיפעם בנו הרבה אחרי שכבר לא תהיה לנו יכולת פיזית לבצע תנוחות. למדו את התלמידים לב היוגה מהו, הדרך אל לבם. למדו את התנוחות, מתוך מודעות וכבוד לגוף הפיזי אבל גם סייעו להם לגלות ולטפח את לבם. למדו את התודעה והגוף של היוגה - לשפר אותו, לטהר אותו, להרחיב אותו. איננו נכנסים לחיים באמצעות התודעה, אלא באמצעות הנשמה. גם בלהגו של התינוק וגם בסניליות נוכחת נשמה. זוהי הנשמה שחייבת להוביל את ימינו, או שניפרד מהחיים עם חרטות מרות. תרגול אסנה לא נועד ליצור מתרגל נפלא של תנוחות, אלא כדי ללמוד כיצד להכיל בתוך הגוף את הדהרמה (שליחות החיים שלנו). ולעשות את זה עם הלב. תרגול אסנה בלבד בקושי יאפשר לנו לעשות מה שאנו אוהבים עם יותר אנרגיה ותשומת לב. מתוך פרספקטיבה של ערש הדווי , המתרגלים הגדולים הם אלה המבינים כיצד להשתמש באסנה כדי להעצים את הקשר עם עצמם וכדי לפתוח את לבם לאהבה. אם כמורים ליוגה אנו יוצרים בני אנוש אוהבים יותר ותו לא, כי אז הצלחנו במשימתנו.
להפוך למתרגל גדול זה חשוב, להיות חזק ובעל יכולת זה חשוב, להיות בריא וחופשי מכאב זה חשוב, אבל דבר אינו חשוב כמו העובדה שאהבנו. השירות הגדול ביותר שאנו יכולים לתת לתלמידינו הוא להזכיר להם בדרך ברורה אך מעודנת למצוא את דרכם האמיתית בחיים ולצייד אותם בכלים שיסייעו להם במסעם האישי. בזמן שתלמידינו פותחים את לבם פיזית בכפיפות לאחור ונעשים מודעים יותר לרגשותיהם בתנוחות הפוכות, הם מפתחים רגישות להבדיל בין מה שחיוני לבין מה שפחות חיוני, בין עיקר לטפל. רק כאשר מביאים את תשומת הלב למה שחיוני באמת, אפשר למות ללא חרטות.
כמורים ליוגה התרגול המרכזי שלנו הוא להתבונן במה שאנו מלמדים - כל מתודה, כל מילה, כל פעולה -ולשאול: “האם גישה זו נועדה לא יותר מאשר לשם תנוחה טובה יותר או נשימה עמוקה יותר? או חיוני שאסייע לתלמיד שלי לאהוב יותר את חייו? האם אני מלמד רק תנוחות או שמא אני מלמד תלמידים לאהוב בשפע ולמות שבעי רצון?
כמורים, עלינו קודם כל לאהוב את עצמנו ואת עבודתנו. הישמעו לעצה נצחית זו: “עשה מה שאתה אוהב, אהוב מה שאתה עושה ותן יותר מה שאתה מבטיח”. התשוקה האמיתית ללמוד מצויה רק אצל מורים אשר אוהבים גם את הנושא וגם את ההוראה וזאת מכיוון שהם יודעים שהם חיים את הדהרמה. אז מפסיקה ההוראה להיות עבודה והופכת לדרך להגשמה עצמית, שמאפשרת להפגין את האהבה שאני חש לגבי מי שאני. זו הדרך לפרוס את האושר והשלווה שביוגה וליצור איזון פנימי שמוביל לאושר עילאי. כאשר אני חש כך, אני חי את הדהרמה שלי, אני מגשים.
אמא תרזה אמרה: “איננו יכולים לעשות דברים גדולים - רק דברים קטנים עם אהבה גדולה”. הדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לעשות עבור תלמידינו הוא להרגיש אהבה גדולה להוראת היוגה ולתרגול שלנו. אם איבדת את אהבה ההוראה, הגיע הזמן ללמוד משהו חדש. אנו צריכים להקדיש זמן כדי לחדש ולהעצים את האהבה לאמנות שלנו.
בדיוק כשם שהגוף שלנו זקוק לתרגול האסנה כדי להתחדש, כך ההוראה שלנו זקוקה לתשומת לב מיוחדת כדי להישאר בריאה ונמרצת. מצא לעצמך אדם שבאמת אוהב יוגה כדי שתוכל לשתף קצת אהבה ולקבל השראה.
דרך נוספת לרענון אהבתנו להוראת היוגה היא להזכיר לעצמנו כי אנו לוקחים חלק בהתגלמות הקוסמית. כאשר אנו מסייעים לאחרים להכיל את הדהרמה, אנו מסייעים לרוח שמכוונת את חייהם. כאשר אנו אוהבים את תלמידינו ונכנסים לתוך תעלומת הגילוי שלהם, ההוראה שלנו מתמלאת בקסם לא צפוי.
השירות הטוב ביותר שנוכל לתת לתלמידינו הוא לאהוב את התרגול שלנו - את ההוראה שלנו, את התלמידים שלנו. ומעל הכל - את עצמנו. כך כשננשום את נשימתנו האחרונה, נחייך מתוך ידיעה שחיינו, אהבנו ומתנו ללא חרטות.
מאת: אדיל פלקהיוולה